לא אגדה - דוד רם

173

לא אגדה

ה ו י ר ו ס

כידוע לכולנו, כנגד וירוס אין עצה, ואולי אפילו אין תבונה.

הוירוס תקף אותי בעזרתו הגלויה של הבמאי אלכס הדרי, שעשה עבודה מצוינת

ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". היה זה במשק דורות, אליו עברנו, גילה כגננת שכבר

עבדה שם בעת מלחמת העצמאות, בננו נדב, שנולד שם כבר במדינה עצמאית, ואני

שהחלטתי להיות פלאח, כלומר עובד אדמה בגידולי שדה, חיטה וכדומה.

קיבוץ דורות חגג עשור להקמתו, ובמסגרת זו אלכס הדרי ביים את ההצגה. בגמר

החגיגות הוא אמר לי: "אני חושב שאתה צריך ללכת ללמוד ולהיכנס לתיאטרון".

כנראה שזה בדיוק מה שהיה חסר לי. "אז איך עושים את זה?", שאלתי. "תיגש לקאמרי

בתל אביב. ברחוב בן יהודה יושבת ההנהלה. בן-יוסף (בזיק) נמצא שם. יש להם בתל

אביב בית ספר למשחק, משהו רציני. דבר איתו, תעבור בחינה, ותתחיל. קדימה".

הוירוס היה כבר בפנים. אבל מה, וירוס רפה כזה, עצלן אולי. איטי אבל יציב. יש לו

זמן. חיכה בפינה עד שתפס הזדמנות. עכשיו לא בוער לו. לא בדיוק. בדורות היה

חוג דרמטי והתחלנו לעבוד על מעגל הגיר המקורי. לא הקווקזי של ברכט, שנכתב

03 שנה מאוחר יותר. מחזה המבוסס על "בית תה" סיני, שהוא בפועל בית בושת.

The beggar's

אגב, "אופרה בגרוש" של ברכט, נכתבה אף היא בעקבות מחזה אחר -

, שנכתב כ-002 שנה קודם לכן.

John Gay

של

opera

לבסוף מעגל הגיר שלנו התעייף מסיבה כלשהי ולא קם על רגליו. את החלל הריק

תפסו מלך וסנדלר.

הוירוס המתין בשקט ורק לקראת שנת הלימודים 2591 הכריע אותי. כללית היה לנו

טוב בקיבוץ דורות. גילה נהנתה מעבודתה והייתה חברה בוועדת החינוך. אני, מפלאח

מן השורה, נעשיתי מנהל ענף הפלחה. אהבתי את העבודה בשדה וגם את עבודות

הבולדוזר, חפירת מקלטים ופינוי עמדות הגנה ישנות, שהפכו למיותרות.

אולי ציפינו ליותר לכידות בקיבוץ. הינו עדיין די תמימים, אידיאליסטים. אבל הכף

הוכרעה על ידי הוירוס הבלתי נלאה.

כך אירע שבראשית הסתיו של 2591 עמדתי למבחן קבלה לבית הספר הדרמטי על

במת התיאטרון הקאמרי באולם מוגרבי הידוע. כנדרש, הצגתי שני קטעי משחק

קצרים: "אשראי יתום אני" של שלום עליכם ואת גירושו של שלמי מארמון המלך, על

ידי חנון השר אשר על הארמון, בתוספת בעיטה הגונה לסיכום.