179 / 264
179
|
לא אגדה
ההצגה עברה ללא שום כשל. פועלי הבמה, להם אין שום אינטרס במשחק על הבמה,
אמרו לי: "זה התפקיד שלך". זו ביקורת נקייה, אובייקטיבית. המשכתי בהצגה,
וביקרתי את מישה בביתו, מצוות ביקור חולים. כעבור יום או יומיים מישה חזר
לתפקידו, טרם החלים ממש. ואז קיבלתי את מכתב ההנהלה, עם הטעות בשם ההצגה.
האם אכן הייתה זאת טעות?! לאדוני פתרונים.
עכשיו בחזרה למאה ה-51, לז'אן ד'ארק. משהוטל עלי לפקד על צבא צרפת, כבר
לא הייתה דרך חזרה. תוך שלושה ימים שלטתי בטקסט ובתנועה, השריון והחרב
למותני, והשחקנים שיתפו אותי במלאכה ככל יכולתם. הם היו חרדים לא פחות ממני
ל"שלום" ההצגה.
יום (ערב) הגיליוטינה שלי הגיע. מערכה ראשונה, תמונה שנייה, אני אמור לפתוח
בה כשאני לבדי, יחיד עם גורל המערכה המכרעת, לצבא צרפת ולדוד רם כאחד. הכל
חשוך, המסך עדיין סגור. גיא צלמוות.
מספרים שהברכיים רועדות במצבים כאלה. אני שמעתי את ברכי נוקשות אחת
ברעותה. המסך נפתח, הזרקורים עליי, כברק עוין. ואז, כמו קפיצת ראש למים
קפואים, אני שייך, אני בפנים. רצית תיאטרון? ביקשת במה? קיבלת!
הפתיחה, לפי ברנרד שו, היא חריזה כושלת של הממזר מאורליאנס (אני). בשפה
צבאית, מחוספסת, אני פונה אל הרוח המערבית הדרושה לספינותיי, כדי לתקוף מן
הכיוון הרצוי. זה המבטיח הפתעה וחיסול עמדות האנגלים במכה מרוכזת אחת. הרוח
(בעזרת מאוורר) מתעקשת להיות מזרחית.
"שני כיוון, אני פוקד! שני כיוון, זונה אנגלית שכמותך. מערבה!!".
הרוח עדיין בשלה. דגלון בראש חנית מתנופף מזרחה.
תוך קיללותי אל הרוח העוינת, נכנסת מימין ז'אן ד'ארק, היא אורנה פורת. השבח לאל,
אני כבר לא לבד. אורנה היא פרטנרית נפלאה, שהספקתי להכיר בחזרות המעטות, אך
המלאות עיניים וחיות תומכת. אני כבר לא מפחד מהאנגלים (הקהל).
בטקסט המקורי של ברנרד שו, העלמה ז'אן נושקת לשתי לחייו של המפקד, לקראת
שילוב ידיים טרם הקרב. הם יוצאים יחדיו בימין הבמה בקריאה: "לאלוהים ולסאן
דניס!".
אינני זוכר אם יוסף מילוא הרשה לעלמה ז'אן לנשק את לחיי המפקד. אני רגוע, את
הרכס הראשון עברתי.
בחדר הירוק (חדר האיפור) נשמתי לרווחה, וקיבלתי בברכה כוס תה שהציעו לי.
שתיתי. אני שונא תה, פרט לטיפול בכאב בטן. נותרה לי המערכה שלישית, משימה
אחרונה, לא פשוטה. אבל אני כבר שחקן קצת מנוסה, שזינק אל המים הקפואים
(הפגישה מלאת היראה עם אורנה
Orleans
ועמד באש הקרב על
Loire
של הנהר
פורת). הבעיה עתה הייתה בכך שאני, מפקד צבא צרפת, ניצב בגבי אל הקהל, בדיוק
בצנטרום של קידמת הבמה, ולמולי, בקשת ערוכה לכל רוחב הבמה האחורית, כל