לא אגדה - דוד רם

185

לא אגדה

המצרים.

חיים פיקד, דומני בפעם הראשונה, על כוח רגלי של חטיבה בתוספת טנקים וזחל"מים.

היה זה משהו המתקרב לאוגדה. המושג "אוגדה" עוד לא היה בשימוש, והשריון עוד

לא היה מבצע פריצות מאסיביות עצמאיות.

הקשר שלי ואני צעדנו עם מטה גדוד 21. כל מי שהיה פעם בקרב שטח עם כוח העולה

על פלוגה, מכיר את ערפל הקרב ובעיות הקשר והדיווח האמין, ויודע כמה נכונה

האימרה הנושנה "כל תוכנית היא בסיס לשינויים" (ועוד איך). לאחר הפגזה נאותה,

עלה גדוד 21 של גולני על עמדות רפיח במהירות ובאבידות מינימליות, ככל שאני

הבחנתי, כנגד אש מקלעים מצרית די עיוורת. הסתערות גולני הסתיימה בהצלחה,

סמוך לאור ראשון.

ומה אני פעלתי? שלא תספרו לאף אחד. מכשיר הקשר פעל בהפסקות. זה לא היה אז

דבר נדיר. אך גם לו פעל טוב, בקושי החזקתי אחרי מטה גדוד 21. הם כבר היו ערוכים

להתבססות ואני לא הפרעתי להם. הקשר נטש אותי מתישהו, ובערפל העשן סביב,

נותרתי עם עצמי. הבחנתי בטנקים או זחל"מים, אך מרוב אבק לא יכולתי לזהות אותם.

האם שלנו או של חורשי רעתנו?! כדי להיות בטוח, נשכבתי והנשק בידי מוכן. מתוך

זחל"ם שהתקרב שמעתי זעקה בעברית: "תעלה! מהר!". היה זה מאטס, סמג"ד חרמ"ש.

אל תשאלו אותי של איזה גדוד. גם לא היה אכפת לי. הכרנו עוד מפלוגה ב' הראשונית

שלי, משיירת הלילה בין הקווים המצריים שציינתי בפרק "ימים ולילות בפלמ"ח"

ומימי כיבוש באר שבע. תאמרו נס או צ'יזבאט, מה שאתם רוצים. אבל זה מה שהיה.

שריון וחרמ"ש (חיל רגלים משוריין) החלו לזרום מרפיח לכיוון אל עריש. עברנו את

שייח זועיד תוך חיסול תותחים ציידי טנקים ועמדות ירי אחרות, לא עקשניות ביותר.

בהתקרבנו אל מתחם אל ג'יראדי בדרכנו לאל עריש, היינו ערוכים לקרב עז. שהרי

מתחם זה, בהדרכה רוסית, היה מתוכנן ומאויש היטב, ממש איצטדיון-רצח שאין

לעבור. אני זוכר את חיים בר-לב עולה לעמדת תצפית בזחל"ם הפיקוד שלו, ומודיע

בקשר למפקדי המשנה: "השחורים כבר זורקים את הנעליים, תעזבו את הברקסים!".

המערך האדיר של הג'יראדי קרס. המשכנו כמעט ללא תקלות. יותר מפעם אחת

התקדמנו מול טנק מצרי החוסם את הכביש, ותותחו מופנה אלינו. כשהתקרבנו,

מצאנו טנק נטוש. צבא מצרים היה במנוסה.

עם חשיכה עצרנו 01-8 קילומטר מאל עריש. שם התחלנו לספוג הפגזת תותחים.

התחלנו להתחפר ואני זוכר את עצמי נרדם לאחר כ-04 שעות ללא שינה, כמו כולם,

רגלי האחת בתוך החפירה הרדודה, השנייה מחוץ לחפירה, האת בידי והנשק בסמוך.

כך גם התעוררתי בבוקר, כשניתנה הפקודה לזוז.

התקרבנו לאל עריש בפריסה רחבה תוך זהירות מירבית. השקט המוחלט לאחר ליל

ההפגזה המתמשך הותיר חשש למלכודת. בניסיון לעורר את המצרים לתגובה על ידי

ירי מגשש, נפתחה אש לא יעילה ממחסום הכניסה לעיר. במחסום היו שתי כיתות