189 / 264
189
|
לא אגדה
בעת הצגת מחזהו של ברכט הגיע ארצה אברהם אסיאו, מי שהיה חבר קיבוץ בית
השיטה, חי וביים בלונדון. הוא הוזמן על ידי הבימה לביים את מחזהו של אהרון מגד
"חנה סנש". המחזה מספר את סיפורה של הצנחנית הארצישראלית, חברת קיסריה,
שיצאה במדים של צבא בריטניה להונגריה ורומניה כדי ליצור קשר עם יהודים
ולהצילם. אחת מתוך 73 צנחנים בהם מספר נשים שנחלצו למשימה. שבעה מהם עונו
ונרצחו על ידי הנאצים, חנה ביניהם. חנה הייתה גם משוררת.
במחזה נכתבו שלושה תפקידים מרכזיים. חנה, אותה שיחקה מרים זוהר, אימה,
בביצועה של חנה רובינא, והחוקר ההונגרי, שהבמאי אברהם אסיאו בחר בי לשחקו,
לאחר שראה אותי בתפקיד הקצין הנאצי.
כפי שכבר ציינתי ניחנתי בזיכרון יוצא דופן ובלמידת טקסט במהירות ובדייקנות.
כיוון שאני משתחרר מהר מאחיזת ה"ניירות" בידי, אני חופשי הן בתנועה והן בכניסה
לדמות הנדרשת, לפני כל השחקנים. עובדה זו לא אהודה על ידי הבמאים וכמובן על
ידי השחקנים, פרט לקפיצת בין-לילה שמצילה את ההצגה במקרה של מחלת שחקן
או סיבה אחרת.
הבמאים רוצים שתפקיד ייבנה לאט ותוך ניסיונות, אימפרוביזציות וצמיחה הרמונית
עם השאר. פה מתקיים הפסוק, דומני מהתלמוד, "כישרון טמון לו לאדם לרעתו". זו
פרשנות, היא צריכה הרחבה, ולא כאן המקום לכך.
כך קרה שמקץ שבועיים כמעט סיימתי ללמוד את תפקיד החוקר ההונגרי הקשוח
והמרושע (השב"כ זה צעצוע לידו). לעומת זאת, הגברת הראשונה של התיאטרון, חנה
רובינא, עדיין מחזיקה לנגד עיניה את הניירות ועונה למקוטעין. לימים, רובינא לא
יכלה לשאת זאת ודרשה שישראל בקר ימלא את תפקידי. מילה של רובינא כצו, פסק
דין וגזר דין כאחד.
חנה סנש