לא אגדה - דוד רם

דוד רם

184

במשך ארבע עונות ב"הבימה", מלבד במרד על הקיין, עשיתי תפקידים, שרובם לא

היו ממש ראויים. אני מציין רק את אלה שנראו איכשהו, או היו משמעותיים, לפחות

מבחינת עבודת הבמה.

בסתיו 6591 מילאתי את חלקי בתפקידים קטנים. למשל, גילה אלמגור ואנוכי התקבלנו

למשטרה הצבאית, לבשנו מדים ללא רבב, כדי להופיע ברגע לא מכריע בהצגת "איי

לייק מייק". המתח הביטחוני באותה עת יצר רושם שאנו עומדים לתקוף בירדן. ככלל,

שחקני תיאטרון לא נקראו לשירות מילואים כדי לא לשבש את ההצגות, ובתמורה

התיאטרון היה נותן הצגות לצה"ל. אף שהיה זה סידור הגיוני ויעיל, לא הרגשתי נעים

עם נוהל זה. על כן פניתי אל מפקדי משכבר הימים, חיים בר-לב. הוא היה בצבא הקבע

בדרגת אלוף משנה, לפי שעה. נפגשנו בביתו, ואלו דבריו באותה פגישה:

"תקשיב לרדיו כל ערב בשעה 9. כאשר יודיעו שהצנחנים ירדו, אני לא אומר לך

איפה, תבוא מיד לגבולות. להתראות".

גילה הכינה עבורי את הקידבג ומאותו רגע הקשבנו כל ערב לרדיו.

בערב יום ב' 92 באוקטובר הצגנו את "אי לייק מייק" בנוף ים. הייתי מספיק פנוי

להקשיב לרדיו, ובשעה 9 נפתחו החדשות בידיעה: "היום, עם אור אחרון, צנחו חיילי

צה"ל בסיני סמוך למצבת פארקר...".

לכך חיכיתי. אמרתי שלום יפה לשחקני ההצגה, כמו ילד מחונך. גילה הודיע לידידי

. הוא לן אצלנו את מה שנותר

Nuts

"המשוגע", נתן יריב, הידוע יותר בשם נתק'ה, או

מהלילה עד שלוש לפנות בוקר, ובשעה 4, טרם שחר, כבר ישבנו בטקסי "יעל דרומה".

ירדנו בצומת אשל על כביש עזה באר שבע, ומשם בטרמפ לגבולות.

חיים הורה לצייד אותנו בנשק. למדים לא היה פנאי. היינו בבאטל-דרסים כחולים, זה

היה באופנה. נעליים צבאיות היו לי תמיד. נתק'ה, כדבריו, היה מוכן להצטרף כמספר

11 לכול כיתה, כפי שיידרש. אני קיבלתי קשר עם מכשיר קשר, ומוניתי לקצין הקשר

בין גדוד 21 של גולני לבין מטהו של חיים במהלך ההתקפה על משלטי רפיח של

מימין: נחום בוכמן, דוד רם, שושנה רביד,

יוסי בנאי