לא אגדה - דוד רם

דוד רם

100

בעת שעברו בכפר יאזור (משמר השבעה היום) בשיירה אזרחית.

אבטחת קווי המים, עם האמצעים וכוח האדם שברשותנו, הייתה נראית כמשימה בלתי

אפשרית. הקו המזרחי הוליך מים מהמקור העיקרי בניר-עם אל גבים, דורות, רוחמה,

שובל, משמר הנגב ובהמשך, בשטח הפקר ממש, עד שפנה מול באר שבע הערבית

אל קיבוץ חצרים (קלטה) . אורך הקו מעל 05 קילומטר. הקו המערבי, כ-03 קילומטר

אורכו, יצא אל מפלסים, סעד, בארות יצחק, בארי ומשם אל יישובי אזור גבולות,

צאלים ונירים. הצינור היה בחלקו גלוי ובחלקו טמון באדמה בעומק לא רב. הפגיעה

בצינור על ידי הבדואים או אחרים ממבקשי רעתנו, הייתה קלה ובטוחה. אפילו לירי

לא נזקקו, והסתפקו במקוש. הקווים חובלו ללא הרף. עם הנחת קווי המים הותקנו

ברזים גם לשימושם של הבדואים, שאף שימשו כשומרים, כל עוד שולם להם ביד

נדיבה. עם שינוי פני הדברים מבחינה פוליטית, כל הסכם הפך לאבק פורח במרחבים

השוממים.

כך נוצרה אחת הדילמות הקשות ביותר במלחמת העצמאות. אי אפשר היה לשבת

בחיבוק ידיים לנוכח המשימות הדחופות, על אף אמצעי הלחימה הדלים שהיו בידינו.

וכך במקרים רבים נעשו פעולות בהן המציאות הוכיחה, שמלבד אבידות בלוחמים

ובנשק, לא הושגו היעדים. זה היה מעגל צר ומעיק וקרה בכל מקום. עובדה זו צרבה

ביחידותינו בנגב, במיוחד בימים הראשונים של חודש דצמבר 7491.

כדי להתמודד עם בעיית אבטחת קווי המים מבלי שיש ברשותנו רכב ראוי ומשוריין,

הוצאנו סיורים רגליים בפיקוד מ"כ. הסיורים מנו חמישה לוחמים, כאשר נשקם הדל

מוסתר ומפורק בתרמיליהם, מחשש להחרמה בידי האנגלים. הדבר הוכיח את עצמו

כאבסורד גמור. תוך חמישה ימים, בשלוש תקריות, נהרגו 61 לוחמים. היה ברור

שבדרך זו אין אנו מבטיחים את זרימת המים, על אף האבדות. חשבנו לפעול ביחידות

גדולות יותר ובכלי רכב משוריינים. לפי שעה, חשבנו והמתנו.

הארץ כולה בערה. זה הגיע בשלבים. בתחילה משאיות עם תא נהג ומנוע משוריין. את

דפנות ארגז המטען, ממנו הוסרו הסולמות, "ביצרנו" בשקי חול ששימשו עמדות ירי.

בהמשך קיבלנו משוריינים די פרימיטיביים מן ההיבט הצבאי. שני לוחות פלדה בעובי

שלושה מילימטרים וביניהם לוח עץ בן חמישה מילימטרים. זה כבר היה משהו. עד

שנורו אל משוריניינו כדורים חודרי שריון. תוך זמן נוסף, חידוש מרענן: משוריין בו

החלל הפנימי רצוף ואין הפרדה בין הנהג ללוחמים. כך יש למפקד אפשרות להעביר

הוראות ישירות לנהג. חידוש נוסף, תריסים מתקפלים בגג לאפשר הטלת רימונים.

משורייני "פרפר". הכל בהדרגה.

ביום 9 בדצמבר 7491 יצאו שתי כיתות סיור ממחלקת גבולות, פלוגה ב'. אחת

הכיתות בפיקודו של אסף שכנאי מחיפה, מנתה תשעה לוחמים, וצעדה עם תת מקלע

סטן מפורק ומוסתר בתרמיליהם, רימונים תקועים בחגורה מכוסים בשולי החולצה.

הם הגיעו לשביל שהתפצל לשני כיוונים. דרך אחת הובילה אל הכפר הבדואי שעוט.