לא אגדה - דוד רם

103

לא אגדה

המצב היה מעורפל והיה חשש לאמינות הבריטים. הייתה אפשרות שהנהג ייחקר או

יעוכב. לכן לא נשקלה אפשרות שיישלח מפקד, אפילו מ"כ. מה עוד שפרט לנהגים

המקצועיים לאף אחד לא היה רישיון נהיגה. הטנדר פורד ששימש אותי אישית היה

נהוג בידי נהג יקה לא צעיר, מאחד המשקים דומני. הוא התנדב לנסוע להביא את

ה"גופיות" (הגוויות) . כל המהלך נעשה בחשאי, כי ערביי באר שבע היו מודעים למה

שקרה. על שני הלוחמים הנוספים בחוליה לא נודע דבר.

הרביתי בפרטים על שתי יחידות קטנות אלה, מפני שהיו חניכיי וחיילי עוד בהיותנו

בשרון, וכן בהיותי מ"מ בבית הערבה. לאחר הכישלון הנורא עם החוליה של שייק'ה

ספקטור, היה ברור שבמרחבים של הנגב עם כוחותינו הדלים וללא כלי רכב ראויים,

שלמות קווי המים, לפי שעה, בלתי אפשרית.

עם הזמן, תוך הרחבת הכוחות וכלי הרכב המשוריינים, התרחבו המשימות, אך התרחבו

גם אמצעי האויב כפי שיתואר בהמשך. הבעיות החיוניות, קווי המים והתחבורה,

נותרו בחומרתן עד לכיבוש באר שבע. מצב זה הותיר מעט אפשרויות של פעולות

יזומות משמעותיות, והן בוצעו בעיקר על ידי "חיות הנגב", יחידה עצמאית ומאומנת

שמחה שילוני

בפיקודו השקול אך הנועז ויעיל של

ביום 31 בדצמבר 7491 נלכדו חמישה נוטרים (ממשטרת היישובים העבריים בפיקוח

בריטי) במארב יום, כאשר נסעו בטנדר בסיור רשמי על קו המים. חמישתם נהרגו.

מארב זה סיכם חמישה ימים עגומים בין ה-9 ל-31 בדצמבר. 61 נופלים, בתוכם שני

נעדרים. אקורד פתיחה כבד, מעיק ומתסכל.

www

הבעיה החיונית, לא פחות מקווי המים, הייתה הקשר החי ההכרחי עם העורף, עם מרכז

הארץ. היה ברור שהתחבורה תתנהל בשיירות מאובטחות ככל שניתן, בין ניר עם,

בשלב זה מטה מרחב הנגב כולו, לבין העיר רחובות, שם רוכזו עבורנו כל האמצעים

האזרחיים והצבאיים שנועדו לנגב. תפקידי היה עתה, מלבד ארגון אימוני הפלוגה,

אבטחת דרכים וליויי שיירות בדרכי הגליל, הנגב ובמיוחד בדרך לירושלים, על ידי

לוחמי חטיבת יפתח, הראל והנגב (צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח)