108 / 264
דוד רם
|
108
פורקו מנשקם תחת איום בנשק והשפלה. כולם הוסעו לירושלים שם הושמו בכלא
"הקישלה", כלא ידוע לשמצה עוד מימי שלטון התורכים בארץ. רק בהתערבות
המוסדות הלאומיים שוחררו אנשינו כעבור שבועיים. הנשק לא הוחזר ויונה גודני,
המ"כ שנפצע קשה, לא שרד את מאמצינו הרבים להצילו ונפטר כעבור יומיים בניר
עם.
עתה הייתה ברורה ה"ניטרליות" האנגלית. היה ברור שלא רק הערבים נגדנו, גם
האנגלים בחרו צד. לא פעם, כמו בתקרית ליד בית הספר החקלאי "מקווה ישראל",
פורקה עמדה שלנו מנשקה על ידי האנגלים וזמן קצר אחר כך הותקפה על ידי ערביי
הישוב יאזור הסמוך (היום משמר השבעה), ולוחמיה חוסלו. בנגב, כאשר המשוריינים
תוצרת הבית שלנו החלו להיות מבצעיים, דרש הצבא הבריטי כי במעבר בתוך כפרים
ערבים נימנע מלהציב נשק באשנבי הירי, כי זה מרגיז את הכפריים. ושיא האבסורד,
הם אפילו דרשו כי על מנת שיוכלו לזהות את כוחותינו, נצבע בצבע לבן ברוחב 02
סנטימטרים את אמצע דפנות המשוריין. כמובן שכתוצאה מכך נהפוך למטרה נוחה
לכדורים חודרי השריון שהחלו לשמש, פה ושם, את הכפריים הערבים.
לאחר השיירה מרובת האבידות שיצאה מקיבוץ חולדה לירושלים, ובה משוריין שלנו,
מבודד ומוקף תוקפים לא סדירים, פוצץ על ידי יושביו כדי לא ליפול חיים בידי
התוקפים, העיר קצין בריטי כי מוטב היה שהיהודים יבקשו את חסותם ואת שובם
לשלטון, כנגד החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי שניתן להם על פלשתינה.
חלקם אף היו בטוחים כי אכן כך ייעשה.
במקרים ברורים, כמו הדרכה והנחת מוקשים חשמליים, הם איפשרו לשבויים גרמניים
שעדיין שהו במצרים לסייע ללוחמים הערבים הלא סדירים. בתקיפה הקשה על בית
הקרן הקיימת, בקרבת צומת בית דגון בנתיב לירושלים, נשמעו בבירור פקודות
בגרמנית. אין ספק שבמקרים מסוימים ננקטה פעולה עוינת נגדנו, אישית-פרטית,
של קצין בריטי.
אברהם חסאן.
נפל בקרב עימארה
יונה גודני. נפצע קשה
בקרב עימארה ומת
כעבור יומיים בניר עם