111 / 264
111
|
לא אגדה
כשהתקרבנו אל הערוץ, שבינתיים המים בו פחתו מאוד, עמדנו נדהמים. בני ברייר
החרוצים לא השחיתו לריק את זמנם בלילות הגשומים, וניתקו את הכביש באופן שאין
לו תקנה. הכביש פער לנגדנו לוע אדיש ברוחב כשניים וחצי מטר.
דיווחתי לגדוד ונעניתי: "המתן".
באותם ימים לא הייתה כמובן הנדסה קרבית, אך הייתה כבר חברת "סולל בונה", חברת
הענק לבנייה. יוליש, מנהל החברה במטה הנגב בניר עם, דרש שניקח מידות מדויקות
ככל הניתן של הלוע הפעור בכביש, והוא כבר ימצא פיתרון. השיירה המתינה ואני
שבתי לניר עם לקבל את הפיתרון. הבוקר היה עדיין צעיר ותוך פחות משלוש שעות
בנו לנו אנשי "סולל בונה" גשר עץ, ללא מעקה כמובן, להרכבה בארבעה חלקים.
ממש לא להאמין. הגשר הועמס על משאית שטוחה ולפי הוראות ה"יצרן" הרכבנו
אותו תוך זמן קצר.
חייכנו ועמדנו לעבור, אבל השמחה הייתה קצרה ומוקדמת. מטוס הסיור שחג מעל
ברייר הודיע למטה כי בתוך הכפר חפורות עוד ארבע תעלות רחבות המנתקות את
הכביש. עכשיו היינו מנותקים ממש. היה זה יום של מפח נפש אמיתי. ניתק הקשר בין
הנגב לארץ ישראל.
כריכת הספר "בנתיבי הנגב
הנצור" בעריכת יצחק אחיטוב
ביקור בנקודה מנותקת
נראה לי כי חלפו כשלושה שבועות מאז נסיעתי האחרונה לקלטה / חצרים ומי יודע
מה מצב המזון, המים והתחמושת שם. בוודאי קשה. בנוסף לכך ערביי הסביבה יתחילו
לחשוב כי אנו מתייראים להגיע אל הנקודה הזעירה, פשוט מפחדים לנסוע אליה,
ויעודדו את עצמם לחשוב שאנו זונחים את המקום. החלטתנו הייתה ברורה ונחושה -
לקיים את הקשר עם קלטה.