לא אגדה - דוד רם

109

לא אגדה

לעומת זאת, ביחידת "חיות הנגב" שלנו השתתפו, דומני, שני אנגלים. ביום בו עזבו

האנגלים את הארץ דרך נמל חיפה, שלושה אנגלים רכובים על שלושה טנקי קרומוול

סבו על עקבותיהם ופנו אל כוחותינו. אחד שבק חיים בדרך ושני הנותרים נטלו חלק

בהתקפה על כיס פאלוג'ה, ללא הצלחה יתרה.

www

הבחור הראשון שמת לנו בידיים בעת ניסיון פריצת מחסום בכניסה לכפר ברייר הגדול

והחמוש היטב היה גרישא ברנשטיין. עלם חמודות מקיבוץ בארי, בעל תווי פנים

רוסיים מובהקים, שהיה בעל תעוזה והקרבה אופייניות להם. עוד בטרם סיימתי את

הפקודה לפירוק המחסום, גרישא כבר השליך את מעילו וירד מן המשוריין. מיד אחריו

זינק קצין החבלה אהרונצ'יק ספקטור לסייע ולוודא אם החסימה ממוקשת. תוך כדי

כך נשמע צרור קצר של תת מקלע "טומי-גן", המוכר לאוזנינו.

"תרימו אותו! הוא ימות!", זעק אהרונצ'יק, כשהוא מחזיק בידיו את גרישא הפצוע.

העלינו אותו למשוריין והמ"מ משה רבינוביץ' מכפר יהושע ואני ניסינו באצבעותינו

ממש לחסום את פרצי הדם שבקעו מעורק צווארו. הפגיעה הייתה אנושה. תוך 02

שניות היינו שלושתנו שטופים בדמו של גרישא, והוא מת לנו בידיים.

הייתי אז בן 22 וכובד האחריות של מ"פ במרחבי הנגב, כשהפלמ"ח שם מנה שתי

פלוגות של גדוד יחיד, לא היה קל. נטל השיירות היה מורכב ונהגי המשאיות

והמשוריינים לא היו חיילים מאומנים, אם כי רובם עמדו יפה מאוד במטח האש.

האירוע בו נפל גרישא התרחש תוך שתיים שלוש דקות והפיל עלי תחושת מועקה

נוראית. חשתי כאילו הרגתי אותו במו ידיי. היה כאן כישלון. טרם נתקלנו בהתקפה

על שיירה מקרוב, ובדרך כלל היריות נורו עלינו מבתי הכפר או ממקום שליטה מרוחק

יחסית. עכשיו היה ברור כי בעצרנו בכפר עוין לצורך פינוי מחסום או מסיבה טכנית

כלשהי, עלינו לתת חיפוי אש הולם ולהטיל רימונים לפני כל עשייה אחרת.

הייתי מתוסכל וכואב. המג"ד משה נצר חש והבין אותי, ובמשך יומיים שלושה לא

הטיל עלי משימות כבדות. אבל הזמן והניסיון מרגילים אותנו למציאות המלחמה.

גרישא ברנשטיין

נפל ב-8491.2.51