104 / 264
דוד רם
|
104
הפעלת השיירות כנדרש, לפעמים מדי יום. בדרך כלל שיירה שיצאה צפונה חזרה עוד
באותו היום לבסיס בניר עם.
בהעברת השיירות הייתה תחושה של ברווזים במטווח. הכביש הפנימי לנגב היה
בעיקרו לשימוש שלנו, אך בקטע שמדרום לנגבה בואך ניר עם, בסיסנו המרכזי
באותה עת, שכנו שלושה כפרים ערביים עוינים ש"ישבו" ממש על הכביש ושלטו
על מעבר השיירות. בשטח הפתוח, המישורי ברובו, הופעת השיירה הייתה גלויה
לעיני הכפריים, כך שיכלו להכין לה "קבלת פנים" כראות עיניהם, שכללה לעתים ירי
ומחסומים בהתאם ליכולתם.
מצפון לדרום שכנו כאוכבה, כפר לא גדול, חוליקאת, כפר קטן, וברייר, כפר גדול
וחמוש היטב, אליו הגיעו עם הזמן יחידה עיראקית ואנשי האחים המוסלמים. באותה
עת מספר תושבי הכפר, ככל שהיה ידוע לנו, עלה על מספרם של תושבי באר שבע.
שליטתם על הכביש הייתה מוחלטת ואף נוחה בשל הפיתולים התכופים בתוך הכפר.
לנו לא הייתה אפשרות לגילוי מוקדם של מחסום, תקלה או מכשלה. ככלל, לא עצרנו
כדי לנהל קרב. זה היה חסר טעם. הצמיגים ינוקבו עד מהרה ואנו נעמוד כמטרה
נייחת, חשופה לתקיפה מקרוב בכל האמצעים. הפגיעות, כל עוד לא היו מחסומים, לא
היו רציניות. גם אחיזה בעמדות שליטה לאבטחת הדרך היו בלתי אפשריות, הן בשל
פני השטח וכן בשל חוסר האפשרות להקצות לכך כוח אדם.
ברחובות טרם חזרת השיירה לניר עם. מימין:
חיימק'ה קליימן מקלטה, דוד - מ"פ פלוגה ה',
דודק'ה מגן מחיות הנגב, וחבר נוסף מ"החיות"
ששמו לא זכור לי
רישיוני לנשיאת אקדח "קולט
54.0" (11 מילימטר)
התחמושת הייתה תחת בקרה חמורה ומתמדת. היו מקרים בהם יצאו לדרך שלושה
רובאים עם שני רובים בלבד, והיה כי ייפגע מי מהם הוא יוחלף על ידי חברו. נשמע
הזוי, אבל כך זה התנהל. מכשירי קשר עוד לא היו בשיירה והפיקוח על מהלך הנסיעה
נעשה באמצעות ג'יפ ואפילו על ידי מכונית קלה. כלי הרכב החשוף נהג להתרוצץ
לאורך השיירה כל עוד המסלול הנגדי היה פנוי. כעיקרון הוא נסע במאסף לוודא שאין
פיגור או להודיע על מכונית תקועה. באחד המקרים העגומים, ליד הכפר כאוכבה,